דת ומדינה של גיהנום

בחורף שעבר הכרתי בסדנה בעלמא בחורה חמודה וחילונית שהיתה בזוגיות (שנדונה לכשלון חרוץ וגמור, כמו שניסיתי להסביר לה בעדינות יותר מפעם אחת) עם בחור דתי. יום אחד במטבחון היא בחשה בקפה ודייקה, אמרה לי, שמה שמסובך זה שבסוף, זה לא היא נגד הוא. איתו, עם הגבר שלה, היא עוד איכשהו יכולה להסתדר. הוא בכף אחת והיא באחרת. אבל זה היא נגד הוא ו-אלוקים. שניים באחד. וזה לא כוחות- כי הוא תמיד ינצח. כי אלוקים איתו. מטה את המשקל לכף שלו. כי אם הוא מבקש ממנה משהו זה אמנם להתגמש, זה אכן קשה להקריב, זה להתפשר, לבוא לקראת, אבל בסוף זו תמיד ״בחירה שלה״ ועם מספיק רצון טוב ואהבה היא יכולה לכפוף עצמה מפניו, למענו. אבל לאדם דתי הרי אין בחירה ממשית. יש טוב ורע, יש מצווה ועבירה, שכר ועונש, הכל ברור וחתום וידוע מראש והרשות לא נתונה. נטול יכולת להפעיל שיקול דעת עצמאי, לעגל פינות, לקלקל את השורה בשם האהבה. הרי הוא מחוייב לקיים את ציווי אלוקים. ובמסגרת זוגית זה לא מחייב, כי תמיד אפשר לקום וללכת אבל הכשל המובנה בעיניי בציבור החרדי שברור לו שכמעט בכל דילמה החילוני הוא זה שצריך להתקפל בפניו כי החרדי הרי אנוס על פי הדיבור, מיעוט במצוקה. כי חילול שבת מכאיב לו, כי חמץ בפסח מזעזע אותו, ונישואים אזרחיים עושים לו רע לנשמה וזו חשיבה נרקיסיסטית ובלתי הוגנת. אם יש רוב שעבורו הערך הזה מהותי- כך יבוצע, אבל זה יהיה תקף גם לצד ההפוך, החילוני. החרדים בשם הדת, מבצעים רמיסה בוטה של חופש הפרט או זכות הרב. אף אחד לא אומר לנו למכור חמץ בפסח או לנסוע בתוככי בני ברק אחרי כניסת שבת/ות אבל למה אנחנו נכנסים לתנורי המאפיות בתל אביב? כי אנחנו יכולים. כי היופי הוא שלנו, החרדים, תמיד יש אידיאל נעלה, ג׳וקר בלתי מנוצח, שאנחנו עושים את זה בשם הדת. זה לא אני מאמי, זה הוא יתברך. אז ברור שהם צריכים להבין, להכיל, להתקפל.

נסו כל אחד לשים עצמו רגע במסגרת החילוני הלא-מסורתי הממוצע. לא אנטי, אבל נטול זיקה ממשית לדת. אז ליל סדר זה פולקלור נחמד, שמלה לבנה זה שיק, חד גדיא זה in. אבל שבוע שלם שאני לא יכול לאכול פיתה כי ״הם״ לא אוכלים? אז אולי, אולי, אפשר לדון, בזהירות, וגם זה ממש לא מובן מאליו- האם מאפיות בריח שמרים מהביל זה קצת in your face ופגיעה ברגשות הדתיים. אבל מדף ביסלי או כריות במגה בעיר באבן גבירול?

אותה הגישה כלפי שבת. ודאי שצריך לספק אלטרנטיבות הולמות לשומרי השבת- מדלתות ידניות בבתי החולים ומוסדות ציבור למעליות שבת ברבי קומות שנועדו לשרת אוכלוסיה שומרת תורה ומצוות. אבל במסגרת הסטטוס קוו הוגדר שעניינים הקשורים לדת יחקקו באופן מוניצפאלי, כהחלטה של הרשות המקומית, באם לפתוח עסקים או לא. הרציונאל שעמד מאחורי זה בזמנו היה שדתיים הם מיעוט הנזקק להגנה ובמקומות שהם מהווים רב באוכלוסיה יהיה אפשר להנהיג עירוב וחותמת אויירבך ובערים חילוניות חילול. שאחוז הבתי כנסת מול המתנסים יגלם את הנפח הרלוונטי באוכלוסיה. הראציו הוא שהטבע מאזן את עצמו. ובכל דבר מתקיימים כללי השוק החופשי. אם מישהו רוצה להשיג פיצה בשבת, או פיתה בפסח, הוא ימצא מי שימכור, אם הביקוש יהיה שווה את הקנסות. ומאידך הטיעון המגוחך שכך יפגעו עסקים שומרי שבת מעוקר לחלוטין, כי לכל אחד יתרון יחסי. המחללים ירוויחו על ההיצע הנקודתי בשבת, ולעסקים שומרי שבת יהיה יתרון תחרותי יחסי באוכלוסיה המוקירה את חגי ומועדי ישראל וכשרויות מהדרין. וכל הקו-אקזיסטנט הזה התנהל באופן נהדר- עד הרגע שתל אביב בחרה בתחומה המוניציפאלי לפתוח מרכולים. ולראשונה שר פנים (חרדי, אלא מה) בחר להכניס ראש (וכיפה) בחוקי עזר עירוניים. נמשיך? תחבורה ציבורית. התגלמות האטימות והטפשות. הכבישים הרי אינם חסומים, אז ממי בדיוק אנחנו מונעים להתנייד בשבת? אל תתייפיפו- אנחנו נכנסים בשני העשירונים התחתונים במדינת ישראל, אלה שלא מחזיקים ברכב פרטי. במשפחות קשות יום מהפריפריה שרוצים ללכת לארוחת שישי אצל סבא וסבתא. חיילים שמתים לצאת הביתה. הלאה? מה עם נישואים כדמו״י? הטיעון הרווח הוא שבהתאפשר אלטרנטיבה אזרחית תקום פה ״מדינת ממזרים״ ויידרש רישום מגילות יוחסין. ובכן, אנשים יקרים. עד 488' מאות ואלפי שנים בני ישראל התחתנו בגולה בלי רבנות, ועם ישראל הפלא ופלא-עודנו חי. כבר היום כל מי שחפצה נפשו יכול לקפוץ לקפריסין ולאחר מכן להרשם במשרד הפנים ולזכות במעמד זהה. פשוט סידרנו לו טיסת ארקיע, אי נוחות קלה, ושנאת יהדות און דה האוס. הלכתית- כמו שכל מי שלמד שניים וחצי דינים רלוונטיים יודע היטב, אין דרך פשוטה יותר לוודא שלא תהא ממזרות בישראל מפשוט לא לחתן אף אחד, ודאי זוגות שאינם שומרים תורה ומצוות, ברבנות. ואם כבר, לקרב אנשים בנועם להתנהל לפי דיני הטהרה, זה עניין הלכתי מהותי בהרבה. למעשה אחת העובדות שמראה על ניסיונה של הרבנות להתערב בהליכים לא לה רק כדי להוכיח שהיא הסמכות השיפוטית העליונה היא החיוב בגט גם לנישואין אזרחיים למרות שלפי השו״ע, גם אם ייחד לו את האישה וחי עמה אינם בשום פנים קידושין להלכה ולמעשה חייב להוציאה מביתו ולשאת אותה כדמוי. במציאות החילונית, בה אשת איש אינו מונח מרעיש באוזני אף אחד, ובין שליש למחצה מהנישואין יסתיימו גם כך על אותן מדרגות הרבנות, אבל האישה הממוצעת תמשיך בחייה בין אם תקבל גט ובין אם לאו, אולי ממש עדיף לגלות שאחד העדים בחופה היה פסול (רבנים רבים הניתנים בציבור הכללי מוודאים במכוון שזה יהיה המצב).

אז אני תוהה. בשם מה, בשם מי אנחנו נלחמים על מדינה? מצילים נשמות תועות מגיהנום? בשם איזה צביון יהודי אנחנו מעוררים אנטגוניזם לכל מה שקדוש? איך החלטנו לכרוך את הדת והמדינה, לדרוש דרישות מופרזות מהמרחב הציבורי. ולמה שלא נצפה מהממשלה גם לסדר לנו מניין בצהריים? ברית מילה אחרי גזירת חבל הטבור בבית החולים? מי החליט שחובה דווקא להנשא כדת משה אבל לא חובה לבוא בבריתו של אברהם? שירותי דת כמו נישואים, כשרות, ועוד אמורים להיות בידי גוף פרטי ומבוססי רצון חופשי, היצע וביקוש. ולכן תמיד יהיה ביקוש למסעדות הכשרות, לעסקים שומרי השבת, מהאוכלוסייה שזה קרוב לליבה כפי גודלה, כפי המגיע לה. וכל עוד אף אחד לא מכריח אותנו לאכול טריפות, לחלל שבת וחג, לשרוף גופות או להחליף נדרים מול כומר, אין שום סיבה שאנחנו נכריח יהודי אחר לחיות כמו שאנחנו חושבים, או אפילו כמו שההלכה חושבת שיהודי צריך לחיות. ובחרת, בא׳ או בב׳, לאו דווקא בג׳. ובחרת. אתה ולא שליח, אתה ולא מלאך ולא שרף. הקדוש ברוך הוא כבר בחר אותנו פעם פעם, עכשיו תורנו לבחור. בחיים כמובן. איש איש וחייו.

#דתומדינה #חילוניםדתיים #זוג #שיריהוכהאוזר