הצאנזער וג׳ון לוק

הרב אלישיב סבר שאדם שצריך מדי יום להגיש במקום עבודתו משקה לאנשים שאינם מברכים, יש עליו לחפש עבודה אחרת, ולא ייכשל כל יום ב׳לפני עיוור לא תתן מכשול׳. ר׳ שלמה זלמן סבר אחרת, וסבר שאדם לא צריך להפסיד את הפרנסה לשם כך, ולא כאן המקום להיכנס לשיקוליהם.

אני מעלה את הנושא הזה, כי כעת מצאתי בדרך אגב בכתביו של האדמו״ר הקודם מצאנז (׳שפע חיים׳) את הטענה המעניינת הבאה, כך הוא כותב בשו״ת דברי יציב:

״ אך יל"ע בזה, דמה אהני לן אם יברך כשאינו מאמין ומה ערך לברכותיו, עיין סי' רט"ו סעיף ב' ברמ"א ובט"ז ומג"א שם, ועיין ט"ז ופרמ"ג שם דכותי גרע מעכו"ם ולכו"ע לא יענה אמן עיי"ש, ובביאה"ל שמה, ואפשר דהה"נ באינו מאמין דאין ברכותיו כלום [וע"ע להלן בסימן רפ"ב] ודו"ק. וכיון שכן הרי אינו שייך כלל בגדר לברך ברכה, ול"ש לומר דאסור ליתן לו עד שיברך, (והא דישראל אע"פ שחטא ישראל הוא כבר הארכתי מזה בתשובה, [ונדפס בישראל סבא גליון ס"ח], והבאתי מהברכ"י אהע"ז סי' ד' ס"ק י"ד מ"ש ממהר"י זיין שהרא"ם ס"ל דרק לענין גיטין וקידושין, ומבאה"ט אהע"ז סי' מ"ד סק"ז שחומרא דרבנן בעלמא, ולכמה פוסקים אף להקל דינו כעכו"ם עיי"ש שהארכתי), וא"כ ממ"נ לא משכחת האי דינא. וצ"ל דמיירי ברשע לתאבון אבל מאמין בחז"ל ובברכות ודו"ק היטב״

כלומר, אין בדיוק מה לעשות, גם אם תכריח את החילוני לברך, לא הצלת אותו מ׳חטא׳, כי הברכה שלו בכל אופן חסרת משמעות - אם הוא אינו מאמין, וממילא, גם אין לחשוש להביא לו אוכל ומשקה, כי הוא הרי לא אמור לרעוב ולמות.

הטענה הזו מעניינת בעיקר בגלל התהייה הבאה:

האם אנו רואים כאן השפעה של ג׳ון לוק על העולם הדתי כולו, לוק היה זה שניסח לראשונה בבהירות (ב׳על הסובלנות׳) שבמעשה דתי כפוי, אין משמעות דתית, וזה נראה שתפיסה זו היא בסיסית בעיני ה׳דברי יציב׳. (מאידך, יש לזכור שכבר בתלמוד נראה שהברכה היא יותר דומה לתפילה, מאשר לפעולה דתית כמו נטילת לולב ושמירת שבת).

#שלמהטייטלבאום #ברכות #גוןלוק #צאנזער #כפיהדתית