משנה מוקוים

הדברים האלה שקורים לי. הבוקר, כלומר לפני, התעוררתי, ומיד התעשתי על עצמי והתחלתי בוהה בתקרה. תוך כדי הבהייה המעמיקה, התעוררו גם הציפורים וצייצו כי עלה השחר ויצאתי לוותיקין. מהתפילה היישר למשרד, שם בכניסה לבניין חיכתה לי הפתעה קטנה. את המזוודות הרבות על המדרכה ראיתי עוד קודם, אך כשפסעתי אחוז שרעפים, אפילו מזמזם כלשהו, ראיתי גם אותם. זוג שכנים ממוצא אמריקאי, בעלי המזוודות. לא מדי מכירים, רק שלום שלום מנומס מדי פעם. התחלופה בבניין ענק הממדים שלנו בלתי אפשרית כמעט ליצירת יחסים ארוכי טווח. ואלו עומדים היו חבויים שם בהסתר המבואה באינטימיות קרובה ופרטית שלפני פרידה. הבעל אברך משי מקסים, דוס דוס, האשה דוסית דוסית. אבל גודל הרגע, העדר איש בנמצא או סיכוי לכזה, יצור כמוני מי לוקח בחשבון בשעה המוקדמת כל כך, עשו את שלהם, ההכרחי כנראה. הם לא הבחינו בי, ואני כשהבחנתי סבתי בצליעה שקטה אחור. המתנתי מעט ואז שבתי אל שביל הכניסה, טורק בקול את שער המתכת להכריז על בואי. כשעברתי לידם, עסוק נונשלנטית במכשיר הטלפון הדומם בין אצבעותיי, המהמתי לשלום. הם נענו לי בניד ראשם מחויך, ותוך כדי נשמעה צפירת המונית מהכביש. האישה נעתקה ממקומה, גוררת עמה טרולי נסיעות קטן, ואחריה מצטרף הבעל. לפני כמה דקות ירדתי לסופר, החלב נגמר. כשחזרתי מהלך במסדרון כשהמיכל בידי, את מי אני פוגש? נכון, את האברך החביב משכבר. שוב הנהנתי לו לשלום, והפעם, לראשונה, כנראה מתוקף רציפות המפגשים, כמו הועמקו יחסינו והוא פנה אלי בחיוך ענקי ואמר במבטא אנגלו סקסי עמוק ועגלגל "ערב רויש חוידש סיוון, לא תשכח תפילה של"ה הקודויש". אז נעצרתי כבר לידו והשבתי לו שכויעח, והתעניינתי קצת ברקע שלו, והוא מצידו סיפר מעט. הוא מפילדלפיה, האישה מניו יורק, ואז פלט "אנחנו מתחתנים לפני ארבע שנים, אין ילודים, אמרנו משנה מוקוים רק ארץ ישרואל. אם הקודויש ברוך הוא מזכה אויתונו, אנחנו נשוארים כאן בעייזר השם. נו, מצפים לישועה". וחייך חיוך כזה גדול שהאמת רציתי לחבק אותו בו במקום, אבל הרגשתי שממש לא לעניין לגזול אפילו קצת ובדיעבד מהחום הקודם, המקודש. אז רק נפרדתי ממנו לשלום ושיהיו בשוירוית טויבוית בקרוב, והלכתי לשתות את הקפה במשרד.

#חייםגרילק #ארץישראל #זוג #אמריקאים