הצד שלנו

פעם רצו להחתים את ישעיהו לייבוביץ' ז"ל בתור איש שמאל על עצומה למען וענונו (שגילה את רזי המדינה בענייני הגרעין בתור 'איש שלום' וגם הפך לנוצרי). כאשר בא בעל העצומה לבקש את חתימתו, לייבוביץ' דחה אותו מעל פניו. למרבה ההפתעה הוא כלל לא התייחס אל העניין עצמו אלא על כך שוענונו הוא משומד. "אני לא חותם על שום דבר לטובתו של משומד". כאשר המחתים היה בהלם מן התגובה שניפצה את כל אשליות הפלורליזם והאובייקטיביות התרבותית לכאורה שהיו אמורות להיות ללייבוביץ' הוא ניסה לטעון נגדו טענות חילוניות קהות: "אבל, הוא בחר את הבחירה שלו, הוא מאמין בזה, הוא בחר את הצד שלו, מה הבעיה?". ולייבוביץ' ענה לו, נכון שהוא בחר בצד שלו, ונכון שכאשר אנו מסתכלים מבחוץ אז יש כאן 'עוד צד', אבל מה שאתה שוכח הוא שאני לא מבחוץ אלא אני עצמי צד בסיפור הזה.

רציתי לספר את זה כי פעמים רבות נדמה שאצל יהודים רבים, גם דתיים, יש תחושה שהם דנים על היהדות כאילו היא הייתה איזה דבר חיצוני, דבר שאנו אמורים לעמת אותו תמיד עם דיונים 'אובייקטיביים' ו'חיצוניים'. וזה בעיניי תחילת ההרס של חינוך יהודי. יהודים צריכים לחוש שהיהדות זה 'הצד שלהם', יהודי מאמין לא מסתכל על היהדות כמו שהוא מסתכל על בודהא, הוא רואה שם את האמונה שלו, את הבית שלו, את 'הצד שלו'.

באמירה כזאת אין משום 'חוסר אובייקטיביות'. להיפך, יש כאן מודעות מחודדת הרבה יותר, מודעות הקשורה לעובדה שאדם חי את אמונותיו וחי את המקום שבו הוא נמצא, ולא רק מתבונן מלמעלה במבט מנוכר ואדיש, חוקר את זה, או למצער מסתכל על כל זה כעל עוד צד אפשרי.

#מנחםנאבת