וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים

רק 45٪ ממי שגדל בבית דתי מגדיר את עצמו בבגרות כ"דתי". הנתון הזה מטלטל, אין ספק. 55٪ כישלון הם תוצאה של סיבות רבות שקשה להניח עליהן אצבע. מחקרים רבים יידרשו להסביר איך ולמה זה כך, אבל על סיבה אחת יסכימו כולם: לנער הדתי יש בחירה חופשית. הכל יחסי כמובן, אבל מימד הבחירה בהחלט קיים. "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." ומה קורה אצלנו, החרדים? ובכן, אצלנו יש הרבה פחות בחירה חופשית, ומן הסתם גם הרבה פחות נשירה. מבחינה חברתית אברך שיעזוב את הכוילל או אישה שתלך לאוניברסיטה חילונית, יעשו צעד קיצוני ואמיץ אולי אף יותר ממה שעושה הדתי שמוריד את הכיפה. ומבחינה אישית מחשבתית, אם לא הגעת לבד לשאלות על הדרך ועל אלוקים, אף אחד לא יביא אותך לשאול אותן. יותר מכך, אם כן שאלת שאלות באמונה, כי אתה אחד כזה שלא מסוגל להדחיק ולהאמין בכל מה שמכתיבים לך להאמין, מערכת החינוך תנסה לדכא את הנטיה הזו בכל דרך. על הרוב זה עובד יופי. אנשים לא שואלים שאלות. הרב אילעאי עופרן כתב פוסט ובו הוא משווה בין החינוך הדתי לחינוך הערבי. הראשון מחזיק בתוצאות הכושלות של 45٪ הצלחה, ואילו האחרון מחזיק בתוצאות המצליחות של 75٪ הצלחה, כאשר ההבדל העיקרי הוא שבחינוך הערבי האחריות על הנחלת הדת נעשית בבית, ולא בצורה מוסדית. והחרדים? לא הצלחתי בינתיים להגיע לנתונים (וגם העצלות... מי שיש לו אותם, אשמח להתעדכן) אבל ברור שהנתונים אצלנו נמצאים על הצד המצליח של הסקאלה. רוב מי שנולד חרדי יקים בית חרדי. עם זאת, מגמת היציאה בשאלה נמצאת בעליה מתמדת, מגמת האניסות גם מתחילה להיחשף. אף אחד לא יודע את היקפה המדויק, וגם על היקף משוער לא שמענו, כי א"א לחקור אוכלוסיה שנמצאת בארון. היא לא משתפת פעולה. אבל יותר מידי אנשים חושבים שהאניסות החרדית היא מפלצת אימתנית רדומה שיום אחד תקום ותזעזע את העולם החרדי. והאינטרנט, הו, האינטרנט! מול האיום שלו אף חברה דתית סגורה ככל שתהיה לא מצליחה להתמודד. האינטרנט ממוטט סגירות של עשרים שנה תוך יומיים. אין לכם מושג עד כמה רק ויקיפדיה יכולה להרוס את מערך האמונות שגדלתם עליהן, באופן אכזרי ממש. (או שיש לכם מושג, כי אתם חרדים שיום בהיר התחלתם לקרוא ויקי...) האם הצלחה חינוכית דתית שעומדת על שלילת הבחירה החופשית היא אכן הצלחה? האם הצלחה שמושתתת על הסתגרות מפני העולם הכללי, על הימנעות מחשיפה לתכנים בסיסיים כמו ויקיפדיה או אפילו ספרי קודש שיש בהם קול מעניין המעורר שאלות מהותיות, היא אכן הצלחה? האם אפס חשיפה לביקורת על השיטה היא הצלחה? לדעתי האישית לא. לדעת חרדים רבים גם לא. הצלחה דתית המבוססת על בורות ועל חוסר ידע היא עלבון גדול לשיטה, לדת. לא נעים לומר, אבל היא הצלחה מסוג ההצלחות של כתות. הצלחה של שטיפת מח. אז מה אנחנו עושים, חרדים חדשים שכמונו? אנחנו כן שולחים את הבנים שלנו ללמוד אנגלית, אנחנו כן מדברים איתם ביקורת, אנחנו כן משדרים להם שיש בחירה חופשית. אנחנו לא מצנזרים ידע, בטח לא ידע יהודי. הילדים שלנו לא ירגישו רע לפתוח הרב קוק או סולובייצ'יק, הם לא יעשו זאת בסתר ובאופן מוזר כמו הוריהם שהתגנבו לצומת ספרים לקרוא את מה שאין בישיבה או בבית. מה יהיה איתם, עם הילדים שלנו? איך ייראה הדור הבא של החרדיות החדשה הזו שמשתלבת עם העולם הכללי? האם הוא יצליח לשרוד? אם החינוך הדתי לא מצליח למרות התשתית המפוארת של מוסדותיו, למרות שלל דמויותיו התורניות, למרות הכנסת הנשים אל עולם התורה, למרות ישיבות ההסדר, אז איך אנחנו נצליח? לנו אין כמעט כלום מכל זה. אנחנו מתחילים מאפס בימים אלה. אין לנו רבנים מובילים, כולם בארון, מסכימים עם הדרך אבל לא מעוניינים לדבר בקול ביקורתי על המיינסטרים או על גדולי הדור. אין לנו תשתיות, אין תקציבים, וכמובן אין לנו ייצוג פוליטי. כפי הנראה אנו עומדים לשלם מחירים של אחוזי הצלחה נמוכים יותר ממה שהכרנו. יש מחיר לבחירה חופשית. אנשים בוחרים גם בצד הרע. מצד שני, גם המיינסטרים משלם מחירים גבוהים יותר, ובכל יום שעובר, הוא מצליח פחות. מצד שלישי, אם באמת נעשה השוואה הוגנת לעומת הציבור הדתי, חרדים חדשים הם ה"לא חרדי" של ה"חרדי". הם קצת ככה יצאו החוצה, הם לא מקפידים ושומרים על כל הקונספט, הם בוחרים מה כן, מה לא, ומה כדאי לשנות ולתקן. למעשה, מחירים של פתיחות הם דבר בלתי נמנע. אבל אין לנו דרך אחרת, מי שיצא מהמערה ופתח ספרים והתעמת מול אתאיזם או קרא כל פילוסופיה שהיא, לא יכול כבר לחזור אחורה, לחממה המוגנת של חוסר הידע. ואם שואלים אותי מהו הפיתרון? לא יודעת, אבל מרגיש לי שזו מילת הקסם הזו: אהבה. "וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ" בתמונה: אגף חתרני בארון הספרים שלנו, שנדיר עד לא קיים למצוא בבית חרדי.

#אביגילקרלינסקי #בחירהחופשית #אהבה #יציאהבשאלה #אינטרנט