הַתְּפִילִּין שֶׁל אֱלוֹקִים

בכל פעם שאני נדרש, או דורש מעצמי לתייג עצמי אני מתחיל ביהודי והרבה פעמים גם נעצר שם, פסע לפני ה"חרדי". ואני הרי חרדי, לא? מאוד אפילו בתפיסתי את עצמי, כמו תפיסתי אותי מן החוץ. אז למה ומתי זה בעצם קרה. יתכן שזה קרה לראשונה ומאז התקבע בתודעתי, אי אז בעיצומו של ויכוח אחד מני רבים שניהלתי, מימי הפנים אל פנים הסוערים, כשהטחתי בבר הפלוגתא שלי "היהדות לוקחת דברים פשוטים ושטוחים והופכת אותם למורכבים, החרדיות לוקחת דברים מורכבים ומשטיחה אותם לפשוטים". ואני, לא יכול אחרת, אני בוחר במורכבות. חפץ חיים, בוחר בחיים. כי זהו ההבדל בין שחור ללבן, בין מה שבולע ובולל הכל לצבע אחד, לזה המרכיב עצמו מכל הגוונים, קצת מזה וקצת מזה. כי החיים הם דווקא הלבן, הרבה יותר משחור. ואם לא די לנו בחיים עצמם, יעיד המוות. שם הכל, כולם, נעטפים לבן, שם משתתקות כבר כל הספקות.

השיר הזה נולד דווקא מתוך השחור משחור, על רקע צפיה בסרטון לילי בו בני תורה יושבים אל אספלט הכביש ושרים בהתלהבות "אם ללכת לצבא אתם והכלבים שווים". תצוגת תכלית של נקודת הקיצון מבחינתי להיכן עשויה להתגלגל תודעת החיים בשחור, החיים כשחור ורק שחור.

ומתוך כך, גם ההיענות שלי להשתתף בפעם הראשונה באירוע זיכרון פומבי לנופלים. לזכור ולהזכיר לעצמי, את הלבן שבו אני עדיין בוחר. וגם את אלוקים שלי שאף הוא לא הסתפק בחושך שעל פני תהום, אפילו כשרוחו מרחפת על פניו, שאמר יהי אור ויהי אור.

**

"אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו אמר ליה ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (ברכות, ו)

הַתְּפִילִּין שֶׁל אֱלוֹקִים

שֶׁכָּתוּב בָּהֶן וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ לְבָנוֹת הֵן שֶׁכֹּל הַגְּוָנִים הָרוֹעֲשִׁים וְנֶחְבָּטִים זֶה בַּזֶּה שֶׁל הַגּוֹי הָאֶחָד כָּאן בָּאָרֶץ הָאַחַת הַיּוֹדֵעַ יְמִינוֹ וּשְׂמאלוֹ נִכְלָלִים בְּצִבְעָן וּבִּהְיוֹת הַבֹּקֶר כְּשֶׁיּוֹרֵד אֱלוֹקִים אֶל הָהָר וּמוֹצִיאָן מִתּוֹךְ נַרְתִּיק קְטִיפַת הַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק לְנַשְּׁקָן זוֹ אַחַר זוֹ שֵׁם אַחַר שֵׁם הוֹפְכוֹת לְאֶבֶן אַחַת שֶׁיּוּכַל לְהַנִּיחַ רֹאשׁוֹ וְרַק דִּמְמַת שִׁיוִּיתִי נוֹשֶׁבֶת וְאֶפְשָׁר לָדַעַת אֱלוֹקִים עֲדַיִן זוֹכֵר

#חייםגרילק #תפלין #מורכבות #יהדות #צבא #זיכרון